הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא תופעה נפוצה בקרב חיילי צבא הגנה לישראל ואף חלק מאזרחי ישראל. זהו הסיפור שלהם
שלי: “כשאני ומקסים נפגשנו פעם ראשונה, היינו ילדים מאוהבים שחיים את החיים הטובים: הייתי הולכת אליו הביתה והיינו משחקים משחקי קופסא עם חברים שלו, צוחקים; הוא היה בא אליי לראות סרטים. הדבר הכי רציני שהיינו עושים, הוא ללכת לאכול המבורגר.
לא הלכנו לאותו בית-ספר, אז היינו מדברים בטלפון במשך שעתיים כל יום – זה היה השיא של היום שלי! אני חושבת שבעיקר דיברנו על סרטים, ספרים, תחביבים, חברים והעתיד שדמיינו לאחר שנהיה בוגרים.
מקסים רצה להיות סופר כל חייו: הוא היה מדמיין עולמות פנטסטיים שהייתי רוצה לגור בהם. הוא לא היה מפסיק לרגש אותי ולקחת אותי לקצה גבולות הדמיון.
היינו בטוחים שהדבר הכי קשה שיהיה עלינו לעבור, הוא המרחק בינינו; בין הבסיסים שלנו והעובדה, שבדיוק באותה שנה ההורים של מקסים החליטו לעבור מהמרכז לאזור קריית שמונה, יחד עם מקסים. המרחק עשה את שלו ואכן התרחקנו לאורך זמן – כשנתיים לאחר מכן, מקסים היה לזיכרון ורוד, שקיוויתי לחוות שוב בעתיד.
שבע שנים מאוחר יותר, אני ומקסים התחברנו שוב כאשר הוא התקשר אליי וסיפר לי שהוא חוזר לאזור המרכז, אחרי מלחמת לבנון השנייה, כמה שנים בקבע ושחרור בכבוד. הייתי בטוחה שלמרות השקט ששרר בינינו שנים, נוכל לשוב בדיוק למקום שממנו הפסקנו.
באותם ימים לא באמת ישבנו ודיברנו באופן רשמי על PTSD, אבל תוך מעט מאוד זמן, התברר לי שהאתגרים שהתמודדנו איתם בתיכון היו כאין וכאפס, לעומת מה שמקסים עבר בתקופה בה התנתקנו”.
חסרת אונים ככל שהזמן עבר
שלי: “לאחר חודשיים של דייטינג, התחלתי לשים לב לשינויים רבים במקסים: היינו נתקלים במישהו שהוא שירת אתו ואז, כשהיינו שוב לבד, הוא היה מתקשה מאוד להתרכז בשיחה, היה מאוד לחוץ, עצבני ועיוותי כזה. היה פשוט לראות שהוא סובל וכואב לו, אבל הוא לא רצה לדבר על זה.
עם הזמן, התחלתי להבין שישנם נושאים שהם פשוט מחוץ לתחום עם מקסים, משום שהם כאבו לו כל כך. שמתי לב שיש לו סיוטים – הוא היה מתעורר באמצע הלילה בצרחות, מזיע כולו. בפעמים אחרות, הוא היה מדבר מתוך שנתו בלחץ וחרדה שמעולם לא הכרתי בו לפני. כל הדברים האלה הקפיצו אותי והיו גורמים לי להתעורר בלחץ, אבל הוא עדיין לא רצה לדבר על זה – לא משנה כמה הבעתי את התשוקה שלי להקשיב ולהיות שם בשבילו. הוא לא רצה תשומת לב, חיבוק או סימפתיה… הוא פשוט רצה להיות מנותק, בודד, חבוי.
כשהוא היה במצב אפל כזה, אפילו לא הצלחתי לשכנע אותו לשחק איתי בפלייסטיישן – שזה היה מה שתמיד הכי אהבנו לעשות. לא ידעתי מה לעשות; לפתע כל מה שלמדתי ממערכות יחסים על להישען על בני הזוג נראה לא בסדר. האם הכתף שלי לא רחבה מספיק, כך שיוכל להישען עליה? לבכות עליה?
גם מבחינת מגע וצלילים, מקסים היה נרתע: אם הייתי מתגנבת מאחוריו כדי לתת לו חיבוק או נשיקה או אם אפילו הייתי מנסה לאחוז בידו, הוא היה נרתע בצורה אלימה. הוא היה מחזיק את האגרופים שלו באוויר, מוכן לפעולה; לפגוע פיזית בכל איום שיוכל למצוא. המזל היה שברגע שהיה מבין שזו אני, היה נרגע כמעט מיד.
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה ראינו זיקוקים ביחד כאילו זה היה אתמול. הצליל של הזיקוקים מתפוצצים שבר אותו, לא הייתי בטוחה שיתאושש מזה. שוב הרגשתי מובסת, כאילו אכזבתי את בן הזוג שלי, כשלא הצלחתי לקחת ממנו את הכאב שלו ולכל הפחות, גם להפוך אותו לשלי”.
מה עזר לי כשהתחלתי לצאת עם מקסים שוב
שלי: “כדי להצליח ולעבור את השנה הראשונה הזו, היה עליי ללמוד מספר שיעורים חשובים:
ויתרתי על הציפיות שלי
במשך הרבה מאוד זמן, חייתי בעולם של דיסני: דמיינתי שאני אמצא את אהוב לבי ממש כמו בסרטים, שלאחד מאיתנו יהיה קשה, אבל ביחד אנחנו נצליח למצוא את האהבה המושלמת שתיקח את הכאב הזה ותפיג אותו. ואז… כל הרע ייעלם ואנחנו נוכל לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה.
הבעיה היא שהחיים אינם אגדה ולכן, גם הציפיות שלי אינן יכולות להיות כאלה. הציפיות שלי גרמו רק לכאב ולקושי להצליח ולהבין את בן הזוג שלי: כל הזמן חיכיתי שמקסים ייפתח בפניי רגשית, על טראומה שהוא חי והצליח לשרוד. האשמתי אותו שהוא לא אוהב אותי, משום שהוא לא חולק איתי את הכאב שלו – טעיתי לחשוב שזה מה שהוא רצה, כשהוא פשוט לא יכול היה לדבר על זה. נקודה. המשכתי להאמין בכל לבי שרק אם אני אוהב אותו מספיק – הסיוטים שלו ייעלמו.
משום ש- PTSD מקושרת לאירועים טראומטיים ספציפיים, הייתי בטוחה שככל שיעבור הזמן, המצב של מקסים ישתפר. אחרי הכול, כך אני שרדתי הרבה אירועים כאובים ובאמת, לאחר זמן מה הרגשתי יותר ויותר טוב, עד שהכאב חדל. אבל לי אין PTSD…
כשכל זה לא קרה, חשבתי שאני הבעיה. הייתי חייבת להזכיר לעצמי לאורך כל הדרך, שהתמודדות עם PTSD לוקחת הרבה זמן וגם אז, הזמן לא בהכרח יעשה את שלו באופן מלא – מקסים תמיד יהיה חייב לחיות עם הטראומה שהוא חווה, משום שהיא חלק בלתי-נפרד מהחיים שלו עכשיו. הייתי חייבת לקבל את זה.
היום אני יודעת שישנן פעמים שאני פשוט צריכה לשחרר את מקסים, לתת לו להיזכר ולהתמודד עם הדברים בדרך שלו ובזמן שלו. ההתערבות שלי רק פוגעת בו יותר, משום שהוא מרגיש שהוא פוגע בי. כשאני רואה שקשה לו, אני עדיין אוחזת בידו, אבל אני מזכירה לעצמי לא להיעלב או לכעוס אם הוא משתתק או מבקש להיות לבד.
למדתי מה מגרה את ההתקפים שלו
לאורך מערכת היחסים, למדתי מה גורם למקסים להיזכר בטראומה שהוא חווה: על חלק מהדברים דיברנו בגלוי, אבל יש דברים שפשוט צריך לחוות כמקור ראשון.
הפעם הראשונה שבה הקשבנו לזיקוקים הייתה מאוד קשה; כל כך נהנינו ולפתע העולם שלנו התמלא חרדה. באותו רגע הבנתי שקיים חיבור בין הרעש העז ובין מה שמקסים חווה: כשהוא לא הצליח לקשר את מקור הרעש החזק, הוא החל להילחץ. אחרי שמקסים הבין שמדובר בזיקוקים בוודאות, הוא הרגיש הרבה יותר טוב.
עם מקסים, כל שיחות הנפש בעולם וכל ניסיונות הנחמה, לא יכלו להחליף את ההבנה הפשוטה כי הרעש שהוא שמע איננו נובע מיריות – אלא מזיקוקים. כמובן שכל אחד שסובל מ- PTSD הוא שונה: ישנם אנשים שיזדקקו ליותר חום, ביטחון ותקשורת. חלק כן יחפשו את היד לאחוז או פשוט איזו מילה שתסייע להם לחוש בטוחים… אבל כדאי לבחון את זה באופן אובייקטיבי – להבין מה הם צריכים ולא מה אנחנו רוצים לספק להם, גם אם זה לא בהכרח מה שאנחנו היינו צריכים.
חברתי, לואיזה, מתמודדת בעצמה עם PTSD, כתוצאה מאירוע שחוותה במהלך השירות שלה במודיעין. היא סיפרה לי שכשה- PTSD שלה מגורה, היא יכולה ליפול לבור מאוד שחור, בו מחשבות אודות האירוע וטראומות שחוותה בילדותה לא מפסיקות לתקוף אותה ולפגוע בה. היא מאוד מתקשה לגרש את המחשבות הללו, גם אם היא מאוד מנסה.
במצבים הללו, מגע פיזי עם בן הזוג שלה תורם הרבה לשלווה הפנימית שלה. היא סיפרה לי שכשהיא לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות, כל מה שהיא צריכה הוא שיאחזו את ידה ויאמרו לה את שלוש מילות הקסם: “אני אוהב/ת אותך”.
למדתי לבקש עזרה
כאשר אתם יוצאים עם מישהו שחווה PTSD, אחד הדברים החשובים ביותר הוא לזכור לתקשר ככל האפשר. הבעיה היא שלפעמים קשה לאנשים שחיים עם הטראומה הזו פשוט לפתוח את הפה ולהתחיל לדבר; פעמים רבות הם יימנעו מכך. במצבים כאלו, כדאי להכניס גורם מקצועי, שיעזור לנו לגבור על הקושי.
אני ומקסים הלכנו לא פעם אחת לייעוץ. היו פעמים שהוא עזר יותר, היו פעמים שהוא עזר פחות, אבל הוא כן סיפק מעין חלל בטוח לדבר בו. בנוסף, הוא הוכיח כי הבריאות של מקסים חשובה לשנינו וההבנה הזו חיזקה את מערכת היחסים שלנו.
גם אם אתם בוחרים שלא לפנות לייעוץ, כדאי לנסות ולדבר עם אנשים אחרים על הקושי הזה: חברים ומשפחה יכולים להעניק תמיכה יקרה במצבים כאלה. כמובן שחשוב לשתף רק אנשים ששניכם בוטחים בהם לחלוטין ואתם יודעים שלא ייפגעו בכם. לואיזה סיפרה לי שבעברה הייתה לה חברה מאוד טובה, שדיברה על הטראומות שלה בגלוי בפני אחרים, ללא ידיעתה. כשגילתה, היא הזדעזעה וחשה מאוד פגיעה. לא כדאי להביא אנשים עם PTSD למצבים כאלה, משום שהם כבר מתמודדים עם כל כך הרבה”.
איך מערכת היחסים שלי עכשיו?
שלי: “אני לא תמיד מבינה את מקס, אבל אני מנסה להיות שם ככל האפשר: לוותר כשאני מבינה שהוא צריך זמן לבד, לנסות להסביר לו דברים שהוא טועה לחשוב שמתקשרים לטראומה שלו ולנחם אותו כשהוא מאפשר לי לעשות את זה. זה לא תמיד פשוט, אבל אנחנו אוהבים אחד את השנייה ואנחנו יודעים שזה מה שהכי חשוב, ‘כל אחד והמטען שלו’.
הפרספקטיבה שלי באשר ל- PTSD השתנתה מאוד, בייחוד משום שמעולם לא חשבתי על זה לפני שחזרתי לקשר עם מקסים. למרות הקושי, אני חייבת להודות שמקס גם זכה ליתרונות כתוצאה מה- PTSD שהוא חווה: הוא הפך לאמיץ יותר, מצא דרכים איכותיות יותר להתמודד עם קשיים בחיים ופיתח הרבה יותר אמפתיה כלפי הצרות של הזולת – הוא אפילו החל להתנדב בארגונים שונים ואני מנסה לעודד אותו להרצות על החוויה שעבר, כדי לעזור לאחרים להיפתח ולהבין כי הם לא לבד.
כמובן שהתופעה הזו היא לא פשוטה וישנם אתגרים רבים העומדים בפני ובפני מקסים יום-יום, אך לצדם עומדים הרבה רגעים מאושרים, צחוקים ואהבה, שהופכים את הכול לשווה את זה”.
