שמעתי כבר הכל, החל מתזונה הנשענת על בטטה וכלה בתזונה שנשענת על חסה בלבד…
אני רוצה לחלוק אתכם היום את הפרספקטיבה שלי, על אחד האתגרים היום -יומיים שלי, אולי כך אוכל ליצור שינוי באיך תתייחסו לאדם הבא.
כשבדקתי את תיבת הדואר אלקטרוני שלי, לפני מספר ימים, לא ציפיתי לדבר הבא. אני גם לא חושבת שאי -מי מכם אי – פעם ציפה למצוא דבר כזה בתיבת הדוא”ל שלו.
היי חגית, רציתי לשאול אותך,
האם במקרה ניסית את התזונה הזו? היא כוללת אכילת בטטה וחסה בלבד. נראה לי שהדיאטה הזו תועיל לך ולבעיות הבריאותיות שלך. אני עצמי נרפאתי ככה.
על החתום: זרה מוחלטת.
לצערי הרב, להתקל במייל הזה הרגיש לי פחות מוזר ממה שהייתם מצפים. בשלב הזה של חיי כבר שמעתי הכל. מגוון רחב של עצות שלא ביקשתי ולא רציתי. “אולי זה יעזור לבריאות שלך”, “אולי זה ירפא אותך”, “השיטה הזו עושה נפלאות”…
בעזרתם הנדיבה של זרים מוחלטים, אני מכירה כמעט כל טרנד הזוי שאי פעם יצא לשוק. כל הזרים הללו, כמובן, רק מלאים ב’כוונות טובות’ לגבי ההחלמה שלי.
למעשה, זה לא רק החוויה שלי. תשאלו כל אדם שמתמודד עם תחלואה כרונית, מכל סוג שהוא, ויהיה להם סיפור דומה. לא רק שאת מתמודדת עם הכאב והסבל של המחלה הכרונית, את גם מותקפת מסביב לשעון בעצות רפואיות שמעולם לא ביקשת או רצית. הידד.
הדיבוק הזה, לחלוק איתי כל תרופת סבתא אפשרית, כל דיאטה שאי פעם נוסתה, כל חליטה עתיקה ובעלת טעם לוואי שעוד עשוי להרוג אותי- לא פוסח על אף אחד. החל מחברים וחברות קרובים, לרחוקי משפחה שכבר שכחת שהם קיימים, וכלה בזרים מוחלטים בהם נתקלתי ביום שישי בשוק הכרמל, בין דוכני הירקות. מהרגע שבו הם נחשפים לעובדה שאת חולה, הוא מתפרץ החוצה וגורם להם לשתף אותי ב”דבר הזה” שיגרום לי להבריא.
דברי החכמה הללו, שמתעקשים להזרק לעברי נגד רצוני, בדרך כלל יכולים להתחלק לשלושה קטגוריות:
- עצות בנוגע לפעילות גופנית והתעמלות.
- עצות בנוגע לתזונה ודיאטה.
- עצות לגבי הגישה שלי ותפיסת העולם שלי.
אני באמת ובתמים מאמינה שכל העצות הללו מגיעות ממקום של חמלה, אהבה ודאגה. עדיין, הידיעה הזו לא מקלה עלי את ההתמודדות עם זה כל פעם מחדש, ולמצוא דרכים מתאימות כדי להגיב.
הסיבה העיקרית שבגללה זה כל כך מעצבן, אותי לפחות, היא כזו: מה הרגע שאובחנתי עם מחלה כרונית, ניסיתי הכל. התייעצתי עם כל מומחה, ניסיתי כל שיטה, הכל כדי להפחית את הסימפטומים והכאב. העצות הבלתי רצויות הללו, גורמות לי להרגיש כאילו אולי לא השתדלתי. אולי לא ניסיתי מספיק. הם מוסיפות כאב נפשי לכאב הפיזי שכבר קיים.
אתם בטח תוהים לעצמכם. האם כתבתי את הפוסט הזה כדי שיהיה לי באזני מי לרטון ולהתלונן?
לאו דווקא.
נכון, לאורך השנים התופעה הזו עיצבנה אותי והוציאה אותי מדעתי. אבל היא גם לימדה אותי כמה דברים חשובים, ועל זה אני ארצה לדון אתכם.
עצות בנוגע לפעילות גופנית: “ניסית יוגה בכלל”?
כשרק התחלתי לסבול מכאב כרוני וכיווצי שרירים, אחד הדברים הראשונים שהציעו לי היה יוגה. עכשיו, שנים אחרי, העצה הזו ממשיכה להגיע, גוררת בעקבותיה עוד מאות אחרות.
ממבט שטחי, נראה שיוגה באמת יכול לשמש כיתרון לבעיית השרירים שלי, שכוללת שרירים תפוסים וכאבים. ישנם גם הרבה מחקרים שתומכים בכך שיוגה יכולה לעזור לאנשים הסובלים מכאב כרוני.
ניגשתי ליוגה הססנית מאוד. הניסיון שלי הראה שכל סוג של התעמלות או שימוש בשרירים שלי החמיר את הכאב שלי. אבל כל כך הרבה אנשים אמרו לי שיוגה נשמע כמו הפיתרון בשבילי, שלא יכולתי לא לתת לזה הזדמנות.
עם כל תנוחה, חנקתי את הדמעות פנימה ושיננתי לעצמי “זה טוב בשבילי, זה טוב בשבילי”. המשכתי לתרגל הלאה, למרות הכאב. חשבתי שאם אני אפסיק לעשות יוגה, אהיה כישלון. הרי כולם אמרו שיוגה ירפא אותי. כל זה כמובן לא נכון. זה לא כישלון, להקשיב לגוף שלי שצועק עלי: “תפסיקי עם זה, את מכאיבה לי”.
לא רק שיוגה לא ריפא אותי. יוגה גרם לי, בסופו של דבר, להגיע לחדר המיון עם נזקים, כאבים וכיווצי שרירים שיצאו מכלל שליטה.
מסקנה:
המסקנה שנשארתי איתה, אחרי הארוע הזה, היא שעלי לסמוך על הידע וההכרות שלי עם הגוף שלי. הגוף שלי נותן לי עצות, שעשויות להיות טובות יותר מאלו שאחרים נותנים לי. אם נותנים לי עיצה, עלי לבחון אותה מול ההכרות שלי עם מה שעושה לגוף שלי טוב. אחרי הכל, אף זר לא מכיר את הגוף שלי כמוני.
עצות בנוגע לתזונה ודיאטה: “את פשוט צריכה להפסיק לצרוך גלוטן”
אתם לא יכולים אפילו להתחיל לדמיין, את הכמות הנדיבה של עצות שקיבלתי לאורך השנים. הערות נוסח, איך לשנות את התזונה שלך ככה שהיא תרפא אותך…
לפי העצות שנזרקו לעברי, אני אמורה: לאכול יותר שום, להפחית שום, לאכול יותר בשר, להפוך לצמחונית, לא לצרוך מוצרי חלב, לא לצרוך סוכרים- והעצה החביבה עלי עד עכשיו: להפסיק לאכול כל דבר שהוא לא בטטה או חסה.
העצות הללו סותרות אחת את השנייה, מבלבלות, ודורשות שינויים דרסטיים. ובכל זאת, ניסיתי כמות נכבדה מהם. התוצאה של הדיאטה? תסכול, בעיקר. בסופו של דבר נכנעתי, והתחלתי לאכול אוכל שהגוף שלי הגיב אליו היטב, ושבפשטות נהנתי לאכול.
רציתי, באמת שרציתי שהגוף שלי יגיב כמו הגוף של חברות שלי, כשהפסקתי לצרוך גלוטן. אבל זה פשוט לא קרה. במקום זה, כשהקשבתי לגוף שלי, וויתרתי על מוצרי חלב, סויה, אספרגוס וחצילים – גרם לגוף שלי להגיב פלאים.
מסתבר שתשומת לב ומעקב אחרי הגוף שלי, יצרו תוצאה טובה יותר מכל דיאטת הזייה.
מסקנה:
לכל אחד מאיתנו יש גוף שונה וייחודי. מה שעובד לגוף אחד, לא בהכרח יעבוד לאחר. אנחנו מושפעים מגנטיקה וסביבה- ואלו משתנים דרסטית מאדם לאדם. זה רק טבעי שהצרכים שלנו יהיו שונים. המטרה היא למצוא את מה שעובד לגוף שלי, ולא לסמן וי על כל סוג תזונה חדש שיוצא לשוק.
עצות בנוגע לגישה שלי ולתפיסת העולם שלי: “את פשוט זקוקה לנקודת מבט טובה יותר על החיים”
לדעתי, הסוג האחרון של העצות, הוא הסוג המכעיס והמתסכל ביותר. “פשוט תשני את הגישה שלך”. או “את פשוט צריכה ללמוד להסתכל חיובי”, ו”את צריכה להאמין, ברגע שתאמיני- תבריאי”.
היו ימים שלמים, בהם שכבתי במיטה עצובה וכואבת. סבלתי, נאלצתי לבטל תוכניות, רותקתי למיטה… אבאבל כל סה לא מספיק, כי בנוסף לכל זה, חוויתי את ה”אושר” שבאשמה.” אם רק הייתי יותר חיובית” חשבתי לעצמי “אולי בכלל לא הייתי נמצאת במיטה הזו בכלל”. אולי בכלל מה שעושה אותי חולה, זאת הגישה שלי? אבל איך אפשר בכלל לשנות גישה, במצב כזה?
ניסיתי גם את גישת ה’מחשבה יוצרת מציאות’, והסתובבתי עם חיוך ענק בזמן שסבלתי. אבל אז גיליתי, שכאשר מתעלמים גם מהרגשות וגם מהתסמינים הפיסיים- המצב הנפשי והגופני מדרדרים לתהומות שלא הכרתי.
מסקנה:
לכל אחד מאיתנו יש את המקום שלנו בתוך התמודדויות. כדי להצליח להתמודד, ולהגיע לקבלה עצמית, אני צריכה לעבור בין כל סוגי הרגשות שאני חווה.
לחוות נכות פיזית זאת חוויה מספיק קשה, אין שום סיבה להכריח את מי שעובר את זה גם להעמיד פנים שהם עם חיוך על השפתיים באופן תמידי.
כאשר אני מאפשרת לעצמי לחוות את הרגשות שלי כפי שהם, אני מאפשרת לעצמי להירפא ולצמוח.
עכשיו, כשבני אדם ניגשים אלי עם עצות שלא ביקשתי, ושהם פשוט בטוחים במיליון אחוז שישנו לי את החיים, אני פשוט אומרת להם: “תודה על הדאגה לשלומי, ועל הרצון לעזור לי להרגיש טוב יותר. ואני שמחה שהדבר הזה עזר לך”.
באמצעות כל העצות הלא רצויות ולא מועילות, למדתי להקשיב לעצמי ולקול הפנימי שלי. אולי זה בדיוק העצה שהייתי זקוקה לה.
