במהלך השנה הראשונה שלי כפסיכיאטרית מתמחה, התמודדתי עם אתגרים אישיים, במיוחד עם המעבר הראשון בחיי הרחק מהמשפחה ומהחברים שלי. התעוררו בי קשיים כאשר ניסיתי להתרגל לגור במקום חדש, והתחלתי להרגיש מדוכאת ולהתגעגע הביתה, מה שהתבטא לבסוף בירידה בביצועים האקדמיים שלי.
בתור מישהי שמחשיבה את עצמה לפרפקציוניסטית, הייתי מלאת חרדה כאשר עברתי להיות במסלול אקדמי על תנאי כתוצאה מהקשיים שחוויתי- והחרדה אף גברה כאשר גיליתי שאחד התנאים של המסלול הוא שאתחיל לראות פסיכיאטרית.
כאשר אני מביטה לאחור, על הניסיון שלי, אני מגלה שהטיפול היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי- לא רק עבור המצב הנפשי האישי שלי, אלא גם עבור המטופלים שלי.
אני הייתי אמורה להיות זו שעוזרת לאנשים- לא ההיפך
לא אשקר, כאשר אמרו לי לראשונה שעלי להתחיל ללכת לטיפול, הרגשתי מעט כעוסה. אחרי הכול, אני הייתי אמורה להיות זו שעוזרת לאנשים- ולא ההיפך, נכון?
מסתבר שלא הייתי היחידה שחשבה בצורה כזו.
התפיסה הכללית של הקהילה הרפואית היא שקושי שווה חולשה, המשוואה כללה את הצורך ללכת לטיפול פסיכולוגי.
למעשה, מחקר שסקרו רופאים, גילה כי פחד מדיווח לוועדת רופאים אשר עלולה לקחת את רישיונם והאמונה כי להיות מאובחנים כבעלי בעיה נפשית הוא מביך או מביש, הן שתי הסיבות העיקריות של רופאים לא לבקש ולחפש עזרה.
מפני שהשקענו כל כך הרבה בהשכלה ובקריירה שלנו, ההשלכות המקצועיות הפוטנציאליות מהוות פחד גדול בקרב רופאים, במיוחד כאשר במדינות מסוימות דורשים מרופאים לדווח על היסטוריית אבחנות וטיפולים פסיכיאטריים לוועדת הרישיונות המדינית.
אך בכל זאת, ידעתי שעלי למצוא עזרה נפשית.
להיפתח ולהסתגל ל”תפקיד” חדש היה קשה
בסופו של דבר, מצאתי את המטפלת הנכונה ביותר בשבילי.
בהתחלה, החוויה של ללכת למטפל הציגה קשיים מסוימים עבורי. בתור מישהי שנמנעה מלהיפתח ולספר על הרגשות שלה, להתבקש לעשות זאת עם זר מוחלט ובתפאורה מקצועי, היה לי קשה ומסובך בלשון המעטה.
בנוסף, לקח לי זמן להתרגל לתפקיד החדש כמטופלת, ולא כמטפלת. אני נזכרת בזמנים בהם חלקתי את הבעיות שלי עם המטפלת שלי, ותוך כדי כך ניסיתי לנתח את עצמי ולצפות מה המטפלת שלי עומדת להגיד.
מנגנון הגנה נפוץ של מקצוענים הוא; הנטייה לנתח באופן אינטלקטואלי מצב בעייתי כדי להפרידו מהרגש שהוא מעורר, מפני שהוא מאפשר לנו לשלוט על התגובות שלנו לבעיות אישיות, במקום להרשות לעצמנו להתעמק ברגשות שלנו.
למזלי, המטפלת שלי ידעה על מנגנון ההגנה שלי ועזרה לי לבחון את הנטייה שלי לניתוח עצמי.
גדלתי בתרבות שבה כל מי שביקש עזרה נשפט לרעה
בנוסף למאבק עם אלמנטים מסוימים במהלך מפגשי הטיפול שלי, נאלצתי להתמודד עם הסטיגמה שהתווספה לי עקב הבקשה לעזרה – של אדם חלש.
גדלתי בתרבות בה בריאות נפשית מלאה בסטיגמות, וגישה זו הפכה את ההליכה לטיפול, להרבה יותר קשה עבורי. בהתחלה חששתי לספר למשפחתי שהייתי חייבת ללכת לטיפול פסיכולוגי כחלק ממסלול התנאי האקדמאי אליו הגעתי.
אולם, מבחינה מסוימת היה קל יותר להשתמש בתנאי של המסלול כתירוץ לטיפול הפסיכולוגי, היות והמשפחה שלי העריכה מאוד מסלולים אקדמיים.
בכללי, הסבירות לקבלת טיפול נפשי במיעוט אתני הוא אינו סביר, במיוחד עבור הנשים. טיפול פסיכולוגי מקובל הרבה יותר בקרב התרבות המערבית ובמשפחות מודרניות יותר, אך התפיסה של הטיפול כמותרות עבור אנשים עשירים ולבנים, נשארה. במיוחד אצל המשפחה שלי, שהייתה מעט פרימיטיבית ולא נפתחה לכל התרבות המערבית ומעולם לא הפכה למודרנית.
בעוד שקיבלתי תגובות כמו “כדאי לך פשוט להתפלל” או “פשוט תהי חזקה”, המשפחה שלי בסופו של דבר תמכה בטיפול הפסיכולוגי שלי, לאחר שכולם ראו שינוי חיובי בהתנהגות ובביטחון העצמי שלי.
אף ספר לא מסוגל לספר לכם איך זה לשבת בכיסא המטופל
בסופו של דבר הרגשתי יותר בנוח לקבל את עזרתה של המטפלת שלי. הצלחתי לשחרר ולדבר בחופשיות רבה יותר על מה שהיה בראשי, במקום לנסות להיות גם מטפלת וגם מטופלת.
בנוסף, ההליכה לטיפול אפשרה לי להבין שאני לא לבד בחוויות שלי וסילקה כל תחושה של בושה שהייתה לי עקב הבקשה לעזרה. תהליך זה, במיוחד, היה חוויה משמעותית כאשר הייתי צריכה לעבוד עם המטופלים שלי.
אף ספר לא מסוגל לספר לכם איך זה לשבת בכיסא המטופל או אפילו על המאבק של קביעת הפגישה הראשונה.
אולם בזכות החוויה שלי, אני הרבה יותר מודעת לכמה מלחיץ תהליך הטיפול עשוי להיות, לא רק לדון על הבעיות האישיות, הנוכחיות והקודמות, אלא גם להתחיל לחפש עזרה מלכתחילה.
כאשר אני נפגשת בפעם הראשונה עם מטופל אשר עשוי להרגיש לחוץ ומלא בושה על זה שבא, אני בדרך כלל מכירה בכמה קשה לחפש עזרה. אני מנסה לצמצם את הסטיגמה שבחוויה ע”י עידוד המטופל להיפתח ולדבר על הפחדים שלו בלהיפגש עם פסיכיאטרית, ועל הדאגות שלו בנוגע לאבחנות ותגיות.
בנוסף, היות ובושה עשויה להיות די מבודדת, אני משתדלת להדגיש במהלך המפגשים שמדובר בשותפות ואעשה כמיטב יכולתי כדי לעזור להם להגיע ליעדים שלהם.
ע”י נתינת ההזדמנות למטופלים שלנו להביע את הדאגות שלהם אנחנו גורמים להם להרגיש ששומעים ורואים אותם, ושהם בני אדם- ולא רק אבחנות.
השורה התחתונה
אני באמת מאמינה שכל בעל מקצוע אשר מטפל בבריאות הנפש צריך לחוות טיפול בשלב כזה או אחר.
העבודה שאנחנו עושים היא קשה וחשוב שנעבד את הבעיות העולות בטיפול ובחיים האישיים שלנו. בנוסף, אין תחושה חזקה יותר מלדעת איך המטופלים חווים את הטיפול וכמה קשה העבודה שאנו עושים בטיפול, עד שאנחנו יושבים בכיסא המטופל.
על ידי כך שאנחנו עוזרים למטופלים שלנו לעבד ולהיפתח לקשיים שלהם, החוויה החיובית של הטיפול הופכת להיות גלויה לסובבים אותם.
וככל שאנחנו מזהים שהבריאות הנפשית שלנו היא עדיפות, אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני בקהילה שלנו, ולעודד אחד את השני למצוא ולקבל את העזרה לה אנו זקוקים.
