כ- 10%-14% מהאוכלוסייה של ישראל מתמודדת עם בעיות אכילה על בסיס קבוע – 95% מהסובלים מהפרעות אכילה מצויים בין הגילאים 12 ל- 26

ל-אנה (שם בדוי) הייתה היסטוריה של דיכאון ופגיעה עצמית עוד בגיל ההתבגרות, אך רק כשהחלה ללמוד באוניברסיטה, היא החלה לפתח בולמוסים של אכילה ו”טיהור” קרי בולימיה.

כשהחלה את התואר השני שלה, מה שהחל כמעין “תרופה” להקלה על לחץ התפתח להפרעת אכילה בשיאה.

“אני לא קניתי מזון נכון או בריא כל התואר הראשון”, היא סיפרה, “כשאכלתי, הייתי אוכלת רק אוכל זבל מהקפיטריה או מהמסעדות ליד. ואז… הייתי פשוט הולכת ומקיאה את זה, כל יום מחדש”.

אנה סבלה מהתופעה במשך ארבע-חמש שנים ולא האטה לרגע, עד שנכנסה להיריון עם הבן הראשון שלה.

הפרעות אכילה בעלייה

אנה לא עומדת לבדה. כיום יותר מ- 400,000 איש בארצנו סובלים מהפרעות אכילה. גם בארה”ב המצב איננו מזהיר: מחקר שנערך על ידי האגודה להפרעות אכילה בארה”ב מצאה כי בערך 30 מיליון אמריקאים נאבקים עם הפרעות אכילה בשלב מסוים בחייהם.

לאחר שמחקר שנערך בשנת 2011 מצא כי הפרעות אכילה באוניברסיטאות ובמכללות הן במגמת עלייה; מ- 7.9% ל- 25% בגברים ומ- 23.4% ל- 32.6% בנשים, במהלך תקופה של 13 שנים, האגודה בארה”ב השיקה סקר ייחודי, שמטרתו לבחון כיצד מוסדות הלימודים יכולים לפנות אל הנושא ולטפל בו כיאות, לפני שיהפוך למגפה.

האוניברסיטה היא תקופה של התפתחות ולחץ, שכמעט מזמנת הפרעות אכילה, גורמת להן לשוב או מחריפה אותן גם במקרה של נשים וגם במקרה של גברים.

לא מדובר רק על הלחץ הלימודי, שמאוד עמוס וקריטי בפני עצמו: גם הלחץ החברתי להכיר כמה שיותר אנשים ולהשתייך לקבוצה, הלחץ למצוא בני זוג -אהבה- ולהקים משפחה, לצד הלחץ להעלות במשקל בשל מחסור בזמן – מביאים את הסטודנטים לנקודת שבירה, שגורמת להם לפתח את התופעה. גם השמנת-יתר היא סיכון פוטנציאלי, אך החרדה ממנה מעצימה את תחושת החרדה הכללית, שבולימיה, לדוגמא, מסייעת להרגיע.

הגורמים ביתר-פירוט

עבור אלונה, הכול החל בגלל הדרמה שמערכת היחסים שלה יצרה בחייה. “ראיתי את כל הבחורות ה’יפות’ האלה הולכות להן בלימודים, בזמן שאני עוברת מערכת יחסים כה משוגעת וחסרת סדר… זו הייתה השנה הראשונה שלי במכללה וזה פשוט גרם לי להרגיש כאילו אני כלום”, היא מספרת.

בערך באותה תקופה היא החלה להלעיט על עצמה אוכל.

“הבחור שיצאתי אתו בזמנו היה רציני: דיברנו על חיים משותפים ביחד, על חתונה ואז… הוא קם ויצא מהארון! וכמובן שלא כעסתי עליו, אבל הלחץ והתחושה שאני פשוט לא טובה מספיק עבור מישהו אחר שאהבתי כל כך… זה גרם לי להרגיש שאני פשוט לא טובה. נקודה. זה היה מאוד קשה”, היא אמרה.

היא הסבירה שהיא פשוט הייתה מבלה ימים שלמים בלי להכניס שום דבר לפה. ואז, כשהיה מגיע הלילה, היא הייתה אוכלת ואוכלת ואוכלת, עד שהיא הייתה חייבת להקיא. “זו הייתה תקופה נוראית בחיים שלי”.

פסיכולוגים ויועצים בנושא הפרעות אכילה מספרים, כי כ- 40% מהסטודנטים בדרך-כלל כבר פיתחו הפרעת אכילה טרם השנה הראשונה שלהם ללימודים. חלק מהם החלו ללמוד בעודם נאבקים בהפרעת אכילה. יתכן והפרעת האכילה שלהם בתחילת דרכה, אך הכניסה ללימודים אקדמאיים, לצד יחסים לא בריאים עם מזון, לרוב יביאו רק לאסונות.

וכשאנחנו מסתכלים על התמונה מבחינה מגדרית – 80% מהסטודנטים הללו הן נשים.

מאותו רגע, ישנם מספק גורמים שתורמים להתפתחות הולכת וגדלה של הפרעת אכילה אימתנית.

ראשית כל, מדובר בשינוי-חיים משמעותי – המעבר מלימודי תיכון, צבא, טיול גדול או שגרה של עבודה נוחה ללימודים אקדמאיים הוא עוצמתי! האנשים שנאבקים עם הפרעות אכילה, נוטים לסבול ממצבי רוח משתנים וקשיים להתמודד עם שינויים. ומה אם מדובר באוניברסיטה או מכללה שרחוקים מהבית? כל השינויים החדשים הללו מעיקים על הסטודנטים ומייצרים בהם חרדה כה גדולה – שהפרעת האכילה הופכת למקום הרגוע שלהם; בה הם “יכולים לשלוט”. וזהו רק גורם אחד.

משחק ההשוואות אף הוא עשוי לתרום להתפתחות של הפרעות אכילה. סטודנטים חדשים מביטים מסביבם ושמים לב, כי הם מוקפים באינספור אנשים – הרבה יותר לעומת התיכון ואולי אפילו הצבא. לפתע, ישנם כל כך הרבה אנשים שהם יכולים להשוות את עצמם אליהם… זהו מתכון לאסון: ברגע שאנחנו מתחילים להשוות את עצמנו לאחרים, אנחנו לרוב נמצא את עצמנו מאמינים כי אנו עומדים מאחוריהם: “הם יפים יותר, הם חכמים יותר, הם פשוט טובים יותר”. ואז… מגיעה האשמה – הרגש שעומד בשיאה של כל הפרעת אכילה – אם “אני לא טוב/ה מספיק, לא חכם/מה מספיק, לא יפה מספיק…” – אנו חשים כי אנו חייבים לעשות דבר מה בנדון – ומאוד פשוט להוריד מספר קילוגרמים באמצעות אצבע אחת בלבד… הסטודנטים הולכים לאיבוד במעגל האשמה ולפתע, התופעה הופכת להרגל.

התפקיד שהאוניברסיטאות משחקות בתופעה

נשאלת השאלה מהי רמת האחריות של האוניברסיטאות והמכללות בנושא, כאשר ישנם כל כך הרבה סטודנטים שנכנסים לכיתה שלהם יום-יום, בעודם סובלים. כיצד יוכלו מוסדות הלימוד ליצור סביבה, בה הסטודנטים לא יפלו ל”מלכודות” שמובילות אותם להפרעות לא פשוטות?

אחת הדרכים היא לנסות ולעודד את האוניברסיטאות והמכללות לקדם “מבחן סינון להפרעות אכילה”, אשר מטרתו היא לאפשר לסטודנטים לקחת מבחן קצר, אנונימי ומהיר, שבסופו הם יידעו אם הם סובלים מבעיית אכילה מסוימת.

אם המבחן העריך כי הסטודנט/ית מצויים בסיכון להפרעת אכילה או מצויים בהפרעת אכילה כעת, הם יכולים לפנות לדבר עם יועץ בנושא, ליצור קשר עם העמותה להפרעות אכילה, להתקשר לקו המצוקה של עמותת “שחף” (08-9357035), שכל המטרה שלו היא להעניק תמיכה, עצה וטיפול לאנשים הנאבקים עם הפרעות אכילה. במצבים חריפים, יהיה עלינו לפנות למרפאה לטיפול בהפרעות אכילה.

משום שיש כל כך הרבה פקטורים שמביאים לעלייה בהפרעות אכילה, כאשר כל הפרעה מתבטאת במידת מה באופן אינדיבידואלי לחלוטין ומשפיעה על החולה באופן שונה לחלוטין, לא תמיד אפשרי למנוע הפרעת אכילה באופן מלא. עם זאת, מאמצים למניעה כגון פנייה לעזרה ותמיכה, שאיפה וקריאה לפתח דימוי-עצמי נכון, שיסייע להפחית את ההשפעה השלילית של הגורמים השליליים-מסכנים (אי-שביעות רצון מהמראה החיצוני, דיכאון, ביטחון עצמי נמוך), יסייעו לסטודנטים לפתח אסטרטגיות אפקטיביות להתמודדות עם הפרעות אכילה.

הבעיה היא שרוב האנשים אוהבים “לעבוד על עצמם” ועל העולם ולטעון כי הם לגמרי בסדר. כאשר נערך מבחן, לא אנונימי, שמטרתו הייתה לנסות ולקבוע כמה סטודנטים סובלים מהפרעות אכילה, כ- 83% מהמשתתפים טענו כי הם לא סובלים מהתופעה.

קיימים מעין שקט, אפלוליות וסודיות סביב הפרעות האכילה. במצבים בהם החולה מתכחש לבעיה, התקווה שלו היא כי האנשים הקרובים אליו יזהו את הסימנים, לפני שיהיה מאוחר מדי.

 סימנים שמעידים כי האהובים שלנו זקוקים לעזרה

משום שהאוניברסיאטות והמכללות אינן מצוידות להתמודד עם הקשיים של הפרעות האכילה, לסייע לסטודנטים לזהות את הבעיה ולספק להם דרכים יעילות להתמודד עמה ולטפל בה כראוי, נשאלת השאלה מהם התסמינים הפוטנציאליים שלהם אנו, החברים והמשפחה, לשים לב אליהם?

לא פשוט לזהות כאשר מישהו שאנו אוהבים סובל מהפרעת אכילה, משום שחוק השקט סובב סביבה. בממוצע, אדם שסובל מהפרעת אכילה הוא בעל IQ של 125-135 לפחות כלומר – הם דיי חכמים. זאת ועוד, הם ילכו עד קצה העולם כדי שלא יגלו את ה”סוד הקטן שלהם”.

מסיבה זו, עלינו לפקוח 7 עיניים ולבחון אם אנו שמים לב לסימנים הבאים:

• התעסקות מרובה עם אוכל – מדברים עליו כל הזמן, מפתחים מעין אובססיה כלפיו, בודקים תוויות של כל דבר שמכניסים לפה, לא רוצים ללכת למסעדות – כל סוג של שינוי יחסים עם האוכל
• מצבי רוח משתנים – בצורה קיצונית
• אובדן זיכרון או אי-יכולת להתמקד
• ידיים ורגליים קרים למגע – הגפיים עשויות להיות כה קרות, עד שהן יחושו כמו שני קרחונים (מדובר בעד 12 מעלות מתחת לטמפרטורה האופטימלית עבור הגוף שלנו)
• לובשים בגדים ארוכים ומלאי שכבות, שגדולים עליהם מאוד. עוטפים את עצמם בבגדים ארוכים ושמיכות גם כשחם
• השיער מאבד מהברק הטבעי שלו ואף נושר בצורה חריפה
• שפתיים סדוקות, עור יבש, יובש לכל אורך הגוף
• מפגינים אפתיה ואנרגיה נמוכה, אי-רצון או יכולת לעשות דברים
• מפסיקים להתעניין בפעילויות או תחביבים שעניינו אותם בעבר
• בידוד חברתי – לפתע מפסיקים להתקשר, לא רוצים להיפגש, תמיד רוצים להיות לבד
• גלדים ופצעים על גב הידיים
• שיער צומח באזור הלחיים, הצוואר והידיים
• שינויים משמעותיים במשקל
• “מרגישים” את הגוף שלהם כל הזמן – טופחים על הבטן, כורכים את הידיים סביב עצמן, נוגעים במותניים או צובטים את הצדדים של הבטן

נטפל בבעיה הפוטנציאלית

אם אנו חושדים כי מישהו שאנו אוהבים אכן סובל מבעיות אכילה, כדאי לנו להבעי את הדאגות שלנו בכנות וכבוד כלפי האהובים שלנו. יש להביע את הדאגה ממקום של תמיכה ואהבה. חשוב להעלות את הדאגות הללו מוקדם מאשר מאוחר; כאשר האהובים שלנו כבר מפגינים תסמינים רגשיים ופיזיים, המעידים על הפרעת אכילה בשיאה.

כדאי להסביר לאהובים שלנו כי “אני דואג לך, כי את/ה פשוט לא רוצה לאכול ארוחת בוקר או ארוחת צהריים”. נסו שלא להדגיש את המילה “את/ה”, כדי לא להלחיץ או לגרום לאהובים שלכם לחשוב כי אתם מבקרים אותם.

פעמים רבות, כאשר הורים, חברים או בני זוג מגלים אודות התופעה, הם רוצים לפתור אותה “כאן ועכשיו”. הבעיה היא שלמחלה הזו אין דבר כזה. אם נפנה אל האהובים שלנו בלחץ, עצבים ופחד, הדבר רק ילחיץ אותם יותר ויחריף את הפרעת האכילה שלהם. ב- 9 פעמים מתוך 10, זה באמת מה שקורה.

כדי למנוע דבר שכזה – אל תתמקדו בבעיה או בהתנהגות, אלא באדם שאתם אוהבים כל כך, שסובל כעת וזקוק לכם. אם תעניקו לו את האהבה, התמיכה והמקום להרגיש בו רגוע ונינוח – אתם תוכלו לגעת בלבו, לפתוח אותו ולסייע לו לקבל את מה שאתם אומרים. כיוון חיובי שכזה רוב הפעמים מסייע לחולים בהפרעות אכילה לקבל את ההחלטה לפנות לעזרה.