סיפורה של אם טרייה וקשת יום, במאבקה לבצע את תפקיד האמא על הצד הטוב ביותר; קושי נפוץ, אשר נוגע כמעט בכל אם חדשה

“מעולם לא היה לי ניסיון חיים מעשי, קריירה או כסף. מעולם לא למדתי אפילו איך לדאוג לעצמי. לפתע, אחזתי בידיי את הייצור הקטנטן הזה, והייתי חייבת לגלות כיצד לדאוג לשנינו”. 

הסיפור כיצד סלחתי לעצמי עבור חוסר היותי “האימא המושלמת”

“אהבתי להיות בהריון: הרגשתי יפיפייה, מיוחדת ומלאה בחיים (פשוטו כמשמעו).

הייתי נרגשת שנפלה בחלקי האפשרות ללדת לידה ביתית ושמחתי כי גופי, ידע בדיוק מה לעשות. אחרי הכול, זוהי פעולה המתבצעת על-ידי נשים לאורך מיליוני שנים; לכן ידעתי כי הגוף שלי ידע לעשות את מה שטבעי בשבילו.

הנחתי כי האינסטינקט האימהי ישטוף אותי באופן מיידי ובדומה לתהליך הלידה: יהיה מושרש בי וטבעי. האמנתי שברגע בו התינוק יצא לעולם, יתבצע בי ובגופי שינוי יסודי, המבוסס ביולוגית, אשר בסיומו, אהפוך בין רגע לאימא מיומנת.

זו הייתה טעות.

גיליתי כי מצידה השני של הלידה היפה והמושלמת שלי, עומדת: אני – נערה צעירה, מפוחדת ולא בטוחה, אשר נגזר עליה למלא את התפקיד הקשה ביותר בעולם.

מעולם לא היה לי ניסיון חיים מעשי, קריירה או כסף. מעולם לא למדתי אפילו איך לדאוג לעצמי. לפתע, אחזתי בידיי את הייצור הקטנטן הזה, והייתי חייבת לגלות כיצד לדאוג לשנינו יחד.

כל מה שיכולתי לראות מול עיני, הוא את הציפייה הלא מציאותית (במבט לאחור) מעצמי: להיות ההורה שתמיד חלמתי להיות ואת הפער האדיר, בין הציפייה הזו לבין המציאות שעמדה מולי. הרגשתי פגומה. רעדתי מפחד.

אף על פי שאהבתי להיות בהריון, נאלצתי להתמודד עם חרדה רבה. המעבר שלי לעולם ההורות העצים את החרדה שחשתי. זו ללא ספק, הייתה אחת החוויות הקשות ביותר שנאלצתי לעבור.

איני אישה אשר נהנית מקטלוגים, לכן לא הגדרתי את החרדה שחשתי כדיכאון לאחר לידה, אך איני יכולה להכחיש כי חשתי לא בנוח עם עצמי, עם העולם ולמבוכתי הרבה: עם בני“.

תקועה במעגל שחור ושלילי

“הייתי מבועתת. היה לי קשה מאוד להיות אוהבת ותומכת כלפי בני, כאשר הייתי כה מפוחדת.

כעת, לאחר שחלף זמן מה, שיעורים נלמדו היטב ואני ובני – קרובים יותר מאי פעם (רוב הזמן). בזכות מערכת היחסים החזקה שלנו היום, אני יכולה להביט לאחור ולסלוח לעצמי, על כך שלא הייתי נוכחת בליבי עבור בני הילוד.

ביליתי את שלוש השנים הראשונות בחייו, בניסיון מתמיד להתנער מן התחושה אשר קוננה בי, על מנת שאוכל להיות האימא אשר ידעתי שעלי להיות.

אני זוכרת כיצד לאחר הלידה, חברתי הגיעה לביקור (שהייתה אימא למספר ילדים) ושאלה אותי בהתרגשות: ‘נכון שזה מדהים? נכון שאת כל כך מאוהבת?’.

‘כן’, שיקרתי.

הצביעות גרמה לבטני להתהפך: הנה אני, עומדת עם בני הטרי ולא מרגישה “כל כך מאוהבת, אם בכלל”. הרגשתי מבועתת וחשתי כעוסה כלפי המחויבות שלי וכלפי העולם – על שלא הכין אותי כלל למצב הזה.

חשתי גלמודה, חסרת אונים ואשמה.

כמובן שבעולם האמיתי, ביצעתי את כל המטלות אשר חשבתי להכרחיות:  הנקתי אותו, הרכבתי אותו במנשא על גופי ויצרתי מגע בין עורו לעורי. עקבתי אחר כל ההוראות הכתובות בספר ההורות: שמרתי על תזונה מופחתת פחמימות בשנה הראשונה לחייו וסיבנתי אותו בסבונים הרכים והאיכותיים ביותר. לא החסרתי ממנו דבר… אבל הלב שלי לא היה שם“.

הפסקתי לשאוף להיות כליל השלמות האימהי

“רגשות הנחיתות שלי כאימא, גרמו לי לשאוף לשלמות ולנחול אכזבה קשה כל פעם, מפני שפספסתי את הנקודה: להיות נוכחת עבור בני, עכשיו, לא משנה מי אני.

אמנם עוד לא ידעתי זאת, אבל כבר הייתי אימא טובה, כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא להירגע, ולהרשות לעצמי להיות היא.

נשמע פשוט, אך זה לא היה המצב עבורי.

למרבה הצער, ההירגעות המיוחלת לא התרחשה, עד שבני כבר היה בן 3 וחצי. בזמנו, הרגיעה לא אירעה בבת-אחת, לצד אור זוהר בוקע מן השמיים וקולם של מלאכים שרים… ההירגעות דרשה (ועודנה דורשת) מאמץ: רדפתי אחר תדמית ‘האימא המושלמת’ במשך זמן כה רב, שכעת היא לא פשוט לשחרר. הייתי זקוקה לזמן, הסתגלות והתמודדות קשה עם הבועה שבה חייתי זמן כה רב.

ישנם זמנים, שבהם אני מקוננת על שלוש וחצי השנים שאבדו לי בבועה – שנים שבהן ידעתי כי בני חיפש אותי, בעוד שהייתי עסוקה בחיפוש אחר עצמי. למרות זאת, גם באותם זמנים, אני עדיין זוכרת מספר פעמים, בהן ליבנו נפגשו: לילות בהם שרתי לו שירים עד שנירדם, ימים בהם הוא חרחר בצחוק כמו איש זקן, מחיקויי החיות שלי, פעמים בהן הוא כיסה את עצמו ואת כל המטבח במחית בטטה ושלח לעברי מבט תמים, אשר תוהה מה לא בסדר במעשיו”.

נקודת המפנה

“מה גרם לשינוי אשר חל בי? קשה לשים את האצבע על נקודה מסוימת, אך אני זוקפת את עבודתי כגננת בפעוטון, כזרז משמעותי.

דבר לא שיפר את הרגשתי יותר מלחייך, לחבק ולשחק עם פעוטות במשך כל היום – אפילו אם בימים מסוימים, החיוכים היו כפויים. המחויבות הכפויה הזו, דרשה ממני לצאת מעצמי ומתוך המונולוג הפנימי והביקורתי, אשר התרחש באופן קבוע בראשי, אל עולם של משחק ושמחה. לכמה רגעים, הפכתי לילדה; ילדותית וחסרת דאגות. זוהי בדיוק ה”אני”, אשר בני חיפש כל הזמן הזה ובאופן מפתיע – גם אני, פשוט לא הפנמתי זאת בזמן.

אני לא מצליחה להיות נוכחת בחיי הילד שלי כל הזמן, בייחוד לאור העובדה שכיום אני עובדת בעבודה יותר אינטלקטואלית, שמלאה מבוגרים. כתוצאה מכך, כיום יותר קשה לי לשוב הביתה ולגלם את אותה אישה ילדותי וחסר דאגות, לצד הבן שלי.

למרות זאת, סוף השבוע תמיד מגיע והנה הקטן שלי שם, מוכן בשבילי: מוכן לאפות עוגיות, מוכן להפוך את סל הכביסה למשאית, מוכן לשתול יחד פרחים בגינה ולהיות ה”מאמן” שלי כאשר אני מתאמנת, על-ידי החלפת המשקולות שלי.

טבעו הילדותי הוא מתנה, המעניקה לי מוצא מעולם המבוגרים, בו ‘הכול כל-כך חשוב ודחוף’; הוא הגאולה שלי.

כאשר אני מאפשרת לזמן לעצור, כדי לשחק בצעצועים, להפוך את השולחן לאוהל, זהו הזמן שבו שנינו פורחים. זהו הזמן בו אני מתחברת אליו ולעצמי. החופש שלי, הוא הגירוי שמסייע לו להחכים ולהתפתח.

לכן, בסופו של דבר, אני יכולה לסלוח לעצמי עבור החסרונות שלי. בסופו של דבר, לכולם יש חסרונות, לכן עדיף להשלים עם עצמך ולשאוף להשתפר לאורך השנים.

החלק הטוב ביותר, הוא שאני משוחררת מתדמית האימא המושלמת; סוף סוף אני יכולה להרשות לעצמי להיות אנושית, לא יותר ולא פחות.

הדבר היחידי לו בני זקוק ממני, הוא אהבה נוכחת ובטוחה.

אם הוא יוכל לגדול ולהכיר אותי כאדם אמיתי – החסרונות והפגיעות שבי, לצד החוזק, היתרונות והתשוקה שבי ובתורו, אף ללמוד להכיר ולאהוב את עצמו כאדם אמיתי – אני אדע כי הצלחתי כאימא”.

המדע מאחורי הסיפור – תאוריית ההיקשרות

ג’ון בולבי, הוא פסיכולוג מוערך , אשר העלה לראשונה בשנות ה- 60 את תיאוריית ההיקשרות על המפה האנושית. בולבי חקר תינוקות בגיל צעיר ובחן כיצד תינוקות מפתחים היקשרות עם האם – לרוב המטפל הקבוע שלהם. היקשרות ראשונית זו היא קריטית, מפני שהיא ההיקשרות הראשונה של התינוק עם מישהו אחר מהעולם החיצון.

התינוקות מבססים קשר רגשי חזק עם המטפלים, כאשר הם מרגישים שהמטפל נגיש אליהם, קשוב לצרכים שלהם (מצליח/ה לפרש אם התינוק רעב, עייף או זקוק להחלפה לפי הבכי בלבד) ומעניקים להם אהבה וגירויים. חלק משמעותי מהקשר הוא התחושה כי הם נוכחים בשבילם.

מחקרים מאוחרים יותר אימתו את גישתו של בולבי – הצורך בהיקשרות – בקשר הדוק עם מישהו אחר שמבוסס על חום, אהבה וביטחון הוא הרבה יותר חשוב מכל צורך בסיסי של התינוק (אוכל, ניקיון).

70% מהילדים יפתחו היקשרות בטוחה כלומר, יפתחו קשר קרוב עם המטפל שלהם וכתוצאה מכך, יראו את העולם באור חיובי ובטוח וינהלו חיים יציבים יותר.

היקשרות בטוחה ובריאה, תורמת ל..:

• הערכה עצמית ודימוי עצמי חיוביים
• מערכות יחסים קרובות ומבוססות
• תחושה של ביטחון עצמי וביטחון בעולם
• תחושה של עצמאות
• הסתכלות אופטימית כלפי החיים וכלפי עצמכם
• איכויות התמודדות גבוהות יותר עם מערכות יחסים והחיים
• אינטימיות, סקרנות ונחישות לפתור בעיות באשר הן

30% מהתינוקות יפתחו היקשרות מתוך חרדה, עקב היחס עם ההורים והקשר הממשי איתם, עקב מאורעות מציאותיים וממשיים. בולבי מאמין כי היקשרות כזו נובעת עקב ילדות עשוקה: התעללות, חסך, גירושים… הם אלו שיסבירו מדוע הם יבחרו ללכת בנתיב התפתחות לא תקין.

ילדים הסובלים מהיקשרות חרדה יחושו מאוימים ומפוחדים לעיתים קרובות, יתקשו להגיב מהר או לקבל מצבים חדשים או שינויים בסביבה המוכרת שלהם.

הילדים הללו ימנעו מהרפתקאות וחוויות חדשות, משום שהמוכר בטוח יותר.

קיימים שלושה סוגים של היקשרות אשר מבוססים על החוויות שלכם בילדות:

• בטוחה – כאשר אתם מפתחים היקשרות בטוחה, אתם חשים יותר בנוח להציג את התחביבים שלכם, את החיבה שלכם כלפי אחרים ואף להיות לבד עם עצמכם וליהנות מכך. אנשים שנהנים מהיקשרות בטוחה יתגברו יותר בקלות על מערכות יחסים שנכשלו או הסתכסכו. הם יקבלו דחייה באופן אדיש ונינוח יותר. הם לרוב אף יבחרו בני זוג שמתאימים להם יותר ונכונים יותר עבורם. 70%.
• חרדה – אנשים אשר סובלים מהיקשרות חרדתית לרוב יזדקקו להרבה חיזוקים מבני הזוג שלהם. הם יתקשו להיות לבד או להיות רווקים ויכנסו להרבה מערכות יחסים לא טובות או לא מתאימות עבורם, לעיתים קרובות. היקשרות חרדה מייצגת כ- 20% מהאוכלוסייה. ניכר כי כאשר אנשים הסובלים מהיקשרות חרדה לומדים לתקשר את הצרכים שלהם באופן ברור יותר ולצאת עם בני זוג בעלי היקשרות בטוחה, הם יכולים להתקדם להיקשרות בריאה ובטוחה יותר. יש לציין כי מערכות יחסים בריאות יכולות להביא למעין תיקון של היקשרות לא בטוחה למיניה במידת מה.
• מנותקת – אנשים הסובלים מהיקשרות מנותקת מתקשים לשמור על מערכות יחסים, בשל הקושי שלהם לבוא על סיפוקם. באופן כללי, מאוד לא נוח לכם במערכות יחסים אינטימיות והם מאוד עצמאיים. הם “זאבים בודדים” שמעדיפים להיות לבד, לטפל בעצמם ו”ללקק את הפצעים שלהם בעצמם”. לא זקוקים לאף אחד. מרכיבים 10% מהאוכלוסייה.

“הבנתי כי כל עוד אני שם בשביל התינוק שלי: דואגת לו, משחקת עמו ומראה לו שאני אוהבת אותו – הוא לא זקוק יותר לדבר. גם אם לפעמים אני טועה, גם אם לפעמים אני נופלת, כל עוד הוא יודע שאני שם, הוא מרגיש שהוא בטוח ואהוב – אין מהותי יותר מכך”.