גרסאת דסקטופ

קשה לחיות בשלום עם הגוף שלך – במיוחד אחרי סרטן השד

סרטן השד, כריתת שדיים ואי-יכולת לשחזר את המראה הטבעי שלהם מהווים צלקת אישית עבור ישראלים רבים

ככל שאנו מתבגרים, כך אנו צוברים יותר “פצעי מלחמה” בנפשנו ועל גופנו: צלקות וסימני מתיחה הם רק קצה החוט. נשים וגברים רבים מתמודדים עם סרטן השד. החודש הוא חודש העלאת המודעות באשר לסרטן השד. כדי להנציח אותו בכבוד, היום אנו נספר את סיפורה של בר והדרך שלה, להתמודד עם המכשולים הבלתי-אפשריים, שהמחלה מטילה על 5,000 נשים ו- 70 גברים בארצנו, בממוצע, מידי שנה.

בר: “ה- 15 לינואר 2009 יהיה התאריך שאני אזכור כל חיי, כתאריך ששינה את החיים שלי כמו שהכרתי אותם עד היום. זה היה היום שבו שמעתי את שלושת המילים הכי מרתיעות שיכולתי לחשוב עליהן, שאיש לא היה רוצה לשמוע – יש לך סרטן.

הרגשתי כאילו אני משותקת, באמת שלא הצלחתי לזוז בכלל וכשניסיתי לקום, הרגליים שלי פשוט ויתרו עליי והתעלפתי מהלחץ. הייתי סך הכול בת 30, עוד רק התחתנתי עם בעלי וחשבנו על לעשות ילדים… אבל מהרגע שבו חזרתי להכרה ידעתי שהכול יהיה חייב לחכות – כעת אני חייבת לעשות הכול, כדי לפתח תכנית פעולה יעילה.

האבחנה שלי הייתה סרטן בשלב 1, דרגה 3, קרצינומה דוקטלית – שהתמקם לו בתעלות הובלת החלב ובלוטות הובלת החלב שלי. הרופאים אמרו לי שזה מאוד נפוץ, אבל לי זה לא שינה – אני הבנתי כמעט מיד שאהיה חייבת לוותר על השדיים שלי. הרופאים הסכימו איתי והעריכו אותי על הבחירה שלי, אבל כל מי שהיו שמסביבי כל הזמן אמרו לי שלדעתם, אני בוחרת בצעד דראסטי ומיותר, שייצלק אותי לכל החיים. לאחר הרבה שיחות עם הרופאים, הבנתי שאין לי שום ברירה – דבקתי בתחושה שאני עושה את הדבר הנכון והסכמתי לניתוח. האמת? הם עשו עבודה מעולה!

לפני שהסירו לי את השדיים שהיו איתי כל חיי (ומאוד אהבתי!), החלטתי לדחות את תהליך השחזור שלהם מכמה סיבות: ראשית, הניתוח הנוסף היה מעמיס על הגוף החלש שלי ובנוסף, הרופאים המליצו לי לעבור את תהליך הכימותרפיה טרם השחזור עצמו. אני לא יודעת אם זו הייתה מעין טעות, אבל זה לא היה קל. לפני 2009 אפילו לא הכרתי מישהי שסבלה מסרטן השד, שלא לדבר על עברה תהליך הסרה של השדיים: לא ידעתי איך אני אראה, איך אני ארגיש… לא היה לי מושג למה לצפות.

לאחר הניתוח להסרת השדיים, חרדתי מאוד מההסרה של התחבושות, לכן רציתי לעשות את זה לבד. הורדתי את התחבושות בבית, הלכתי למראה באמבטיה שלי והסתכלתי במראה. לא זיהיתי את האישה שהסתכלה עליי!!! אבל לא בכיתי, פשוט הרגשתי בכזה שוק; הרגשתי כאילו חוויתי אובדן. ידעתי שהניתוח לשחזור השדיים שלי הוא ממש במרחק כמה חודשים, אבל היה עלי לעבור טיפולי כימותרפיה קודם לכן.

הייתי אומרת לעצמי בראש כמו מנטרה: אני אצליח לעבור את הכימותרפיה הזו, השיער שלי יצמח שוב ושחזור השדיים יהיה לשיא של הניצחון שלי על המחלה הזו! אחרי שיהיו לי שדיים, אני אוכל לראות את מי שהייתי שוב.

בסוף אוגוסט 2010, לאחר חודשים של כימותרפיה ומספר ניתוחים, סופסוף הייתי מוכנה לניתוח שחזור השדיים שלי. מה שהרבה נשים לא מבינות – וגם אני לא הבנתי – הוא ששחזור שדיים הוא תהליך ארוך ומאוד כואב. כדי להצליח, היה עליי לעבור מספר ניתוחים נוספים במשך מספר חודשים.

השלב הראשוני הוא ניתוח, שהמטרה שלו להרחיב את האזור מתחת לשרירי השד. הרופאים מחדירים שני פלסטיקים פנימה, בעלי פתחי מתכת, שלאורך הזמן הם היו ממלאים בנוזל, כדי לשחרר את השרירים באזור. כשמגיעים לגודל השד המתאים, הרופאים קובעים ניתוח נוסף, בו המטרה היא להחליף את המרחיבים האלה בשתלי סיליקון.

אחרי מספר חודשים עם המרחיבים, המילויים והכאב, התקרבתי לתום תהליך שחזור השדיים שלי. ערב אחד, התחלתי להרגיש מאוד חולה והחום עלה לי. בעלי התעקש שנלך לבית החולים וכשהגענו למיון, הדופק שלי כבר עמד על 250. שעה לאחר מכן, כבר הובהלתי יחד עם בעלי באמבולנס לביה”ח בילינסון בפתח תקווה.

נשארתי שם במרכז דוידוף במשך שבוע. לאחר ששוחררתי, פניתי לרופאים שלי ותוך שלושה ימים, כבר הסרתי את המרחיבים של השדיים שלי.

לאחר הרבה התייעצויות, הבנתי ששחזור שדיים פשוט איננו בשבילי: הוא לא היה שווה את הכאבים, את התהליך המייגע והקשה ואת העומס וההפרעות לחיים שלי ושל המשפחה שלי. הבנתי שאני פשוט אהיה חייבת לקבל את עצמי כמו שאני… כולל הצלקות, בלי הנפח.

בהתחלה, פשוט התביישתי בגוף חסר השדיים שלי, שהיה מלא צלקות גדולות , שכמו מסגרו את אזור השדיים שפעם היו לי. לא היה לי ביטחון. הייתי לחוצה באשר למה שבעלי הרגיש כלפיי כעת. יש לי מזל שיש לי גבר כמוהו: לא רק שהוא תמך בי לאורך כל התהליך, אלא כששאלתי אותו על כך, הוא פשוט אמר לי ‘את יפהפייה. גם ככה לא הייתי בחור של ציצים בכל מקרה’.

ההבנה שבעלי תמיד יאהב אותי באשר מה חיזקה אותי מאוד, אבל עדיין עמד בפני האתגר הקשה מכל – ללמוד לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי. במשך הזמן, למדתי לסגל לעצמי את התפיסה כי לאורך השנים, כולנו צוברים צלקות וסימני מתיחה שמספרים את סיפור החיים שלנו ומעידים כי חיינו אותם הכי טוב שיכולנו. הזמן עשה את שלו ולאחר כמה חודשים כבר הצלחתי להסתכל במראה ולראות דברים שלא ראיתי בעבר; הצלקת שכה ביישה אותי בעבר, קיבלה עבורי משמעות חדשה, הזועקת חיים. הרשתי גאה, חזקה ורציתי לחלוק את הסיפור שלי עם נשים נוספות. רציתי להראות להן שאנחנו הרבה יותר מהצלקות שנשארנו איתן. מאחורי כל צלקת, ישנו סיפור גבורה והישרדות שהוא לגמרי שלנו – זהו סיפורו של מאבק שניצחנו”.